סטנדרטים, זארה או הוט קוטור; שאלות שהעסיקו אותי בעת הקמת בית העורכים

אני אלא יודע מאיזו סיבה בדיוק,

אבל האימייל של אתמול

גרם לכל מיני אנשים לשאול אותי:

1. מה, אתם גם מפיקים ומוציאים ספרים, ולא רק עורכים???

2. טוב, כמה זה באמת עולה אצלכם?

לשאלה הראשונה: כאילו דה -

ברור שאנחנו מוציאים ספרים.

יותר נכון: עוזרים לסופרים עצמאיים

להוציא את הספרים שלהם לאור.

יש כבר עשרות כאלה.

*

למעשה,

החלק הפקתי של ההוצאה לאור

הוא החלק הכי זול בתהליך.

באמת! שלא יעבדו עליך שם.

כל העניין של העימוד וההפקה

לספר מודפס וגם לספר דיגיטלי?

אפשר לקחת בחשבון 7,000 ש"ח גג.

אחר כך מדפיסים כמה שצריך

(אני לא ממליץ על כמויות גדולות)

וזה כבר עניין של בית דפוס –

אפשר לעבוד עצמאית מולו.

לפני חצי שנה ספר מודפס עלה

בין 7-25 ש"ח לעותק אחד,

תלוי במספר הספרים המודפסים

ובמפרט הטכני של הספר.

אגב, באדיבות פוטין והקורונה,

מחירי הנייר המריאו לאחרונה לירח,

אז כל הצעות המחיר הרגילות

שקיבלנו לפני חצי שנה

לא שוות – תרתי משמע –

את הנייר עליהן הן כתובות.

מדברים איתנו פתאום על כפול.

(זה פשוט אומר שיהיו יותר קוראים בדיגיטלי)

*

מה לגבי הפצה לחנויות?

היא תעלה לך 3,000 ש"ח בערך

(ולפחות 1,000 ספרים מודפסים מראש)

ולרוב אין סיבה לעשות את זה.

החנויות לא ידידותיות לסופרים עצמאיים,

והיום בכלל כבר קונים באינטרנט.

גם ספרים.

התרגלנו.

אבל כל זה – הפקה והדפסה.

החלק הכי קל וזול,

עם הכי פחות עבודה.

החלק החשוב ביותר מגיע לפני:

הפיכת

המחשבות והדמיון שבראש שלך

לטקסט שיצית מחשבות ודמיון

בראש של הקוראים שלך.

וזה יכול לעלות 0 ש"ח.

באמת, יש מי שמסתפקים

בכתיבה האישית של עצמם

(מקסימום: לומדים קצת כתיבה)

עוברים על הספר בעצמם,

אולי מסתייעים בחברים,

ואז שולחים את הספר לעימוד ולהפקה.

והאמת היא שיש ספרים

שזה כל מה שצריך לעשות איתם.

אין לאיש שאיפות גדולות שם,

פרט לשאיפה להחזיק ביד

חומר מודפס עם השם שלו עליו.

זה לא משהו שאמור להגיע

לקוראים או למבקרים.

אם השאיפות שלך יותר גבוהות,

והספר כן אמור להגיע לקהל רחב,

אז כנראה גם הסטנדרטים שלך יותר גבוהים.

כאן נכנסים אנשי המקצוע הנכונים

שיודעים לקחת טקסט ראשוני

ולהטיס אותו לירח,

שיסתובב שם יחד עם מחירי הנייר.

השאלה היא רק כמה הסטנדרטים שלך גבוהים –

ולמה זה חשוב לך בכלל.

*

כשהקמתי את בית העורכים,

השאלה הזו העסיקה אותי המון.

יש כאן שאלה חשובה

של זהות אישית וזהות עסקית,

ולמעשה – שאלה של ערכים.

היו בפניי שלוש אפשרויות:

1. שוק הכרמל. הכי זול, הכי נגיש.

2. זארה. מיינסטרים ביניים, סביר כזה.

3. הוט קוטור. תפירה עילית, הכי טוב, הכי מושקע, הכי שאפתני.

מבחינה עסקית, בשוק הספרים

הכי רווחי להיות זארה.

למה?

כי אפשר להחביא בתוך המותג

פער אדיר בין הרושם החיצוני

לבין איכות התפרים והבד.

פער אדיר.

ברמת הביניים אפשר לעגל פינות,

לקצר תהליכים ולחתוך / לחסוך המון

בעלות של עבודת אנשי המקצוע.

זה מעין פס יצור של ספרים,

בית חרושת כזה.

והחלק הכי טוב?

לא ניזוקים מזה תדמיתית.

הסיבה פשוטה:

אף מחבר ספר לא יודע להשוות

בין הספר שיצא לו בפועל –

לבין הספר שיכול היה לצאת לו.

גם ככה ספר כותבים פעם בחיים,

ועצם העובדה שיש לך ספר ביד –

כבר סיבה למסיבה.

זארה לגמרי היתה יכולה להיות

הבחירה שלי, אלא ש...

לא ראיתי את עצמי שם,

מעגל פינות וחותך עלויות

בשוק ההמונים הזה.

זה פשוט לא אני.

*

חשבתי לעצמי,

מה אני הייתי עושה במקומי?

למה בכלל אני כותב ספרים

התשובה שלי היתה קצת מרירה:

כדי שלא ישכחו אותי.

כי אני אמות יום אחד.

אולי עוד 50 שנה, אולי מחר.

אני משאיר אחריי ילדים.

וזהו.

וזהו?

מה עם התרומה שלי לאנושות?

מה עם אלפי, עשרות ומאות אלפי אנשים

שהשפעתי עליהם ונגעתי בהם?

התשובה: הם לא קיימים בכלל.

אני לא מדען ששינה את מסלול האנושות,

לא פסל או צייר או מוזיקאי מפורסם,

לא אדריכל, לא ממציא ולא יזם עסקי מטורף.

אני אדם די פשוט ואנונימי,

אחד משמונה מיליארד על כדור הארץ,

אחד מתשעה מיליון בישראל.

הדרך היחידה, כמעט,

שבה מישהו יזכור אותי,

יכיר אותי,

יכיר בי (!)

היא דרך היצירתיות והמילים שלי.

גם כשאני אעלם, המילים שלי יישארו.

הספר שלי יישאר וידבר במקומי.

אני לא רוצה שהספר שלי יהיה שוק הכרמל,

אני לא רוצה שהספר שלי יהיה זארה,

אני כן רוצה שהספר שלי יהיה לגרפלד,

לקרואה, דיור, גוטייה, קרדן, שאנל, מוגלר, מקארטני.

ככה אני רוצה שיכירו אותי

ככה אני רוצה שיזכרו אותי.

ו... אם אפשר, אז כבר עכשיו.

*

אז בית העורכים הוקם כהוט קוטור של הספרים.

וזה אומר, תהליך עריכה ארוך ארוך,

מלא באנשי מקצוע (שמשלמים להם)

ושלא מוותרים להם על בינוניות!

הנה תהליך עריכה טיפוסי אצלנו:

(כתוב בנקבה, כי רוב הצוות שלנו מורכב מעורכות)

1. פיצוח הרעיון הגדול (2-5 עורכות)

2. בניית צוות ליבה (מנהל/ת אומנותי/ת, עורכת מפקחת, עורכת מבצעת)

3. עריכת מבנה (אאוטליין) על ידי עורכת ספרותית

4. ביקורת איכות מבנה (על ידי מנהל/ת אומנותי/ת)

5. סבבי תיקוני עריכת מבנה עד שתעבור ביקורת איכות

6. עריכת ליטוש טקסט (לעיתים על ידי עורכת ספרותית ייעודית לזה)

7. ביקורת איכות כללית (קריאת בטא על ידי עורכת נוספת)

8. סבבי תיקונים אחרי ביקורת איכות – עד שיעבור אותה

9. עריכה ייעודית של נקודות מפתח בספר (פתיחה, ועוד) על ידיי (לירון)

10. עריכת לשון על ידי עורכת לשון מדופלמת

11. ביקורת איכות עריכת לשון על ידי מנהלת תחום עריכת לשון

12. סבבי תיקוני עריכת לשון עד שהמנהלת מרוצה!

13. הגהה טרום עימוד

14. הגהה אחרי עימוד

זה, כאמור, תהליך הוט קוטור.

בזארה של הספרים (שמוכרת לך אולי כ"ספרי X" או "הוצאת Y")

תהליך השבחת הטקסט הוא אחר, קצר ויעיל הרבה יותר:

1. עריכת ליטוש טקסט (נקראת עריכה ספרותית)

2. עריכת לשון (לעיתים קרובות – על ידי אותו אדם)

3. הגהה אחרי עימוד

וזהו. זה מה שהם עושים שם.

הרבה יותר קצר, הרבה יותר זול!

מי צריך בקרה בכלל, מי צריך ניהול אומנותי,

מי צריך אינספור שיכתובים וחתירה למצוינות.

(האמת, שאני צריך)

לא הייתי רוצה "תהליך זארה" לספר שלי,

לא הייתי רוצה תהליך זארה לספר שלך,

לא הייתי יכול מבחינה אתית ומקצועית

לעמוד כ"אבא" של תהליך כזה.

שככה יזכרו אותי? כבינוני?

לא!

*

אנקדוטה משעשעת:

בעולם הספרים – על זארה יבקשו ממך

לשלם כמעט כמו הוט קוטור.

נשבע לך. ראיתי הצעות מחיר.

עצה: אם קיבלת אחת כזו,

ואיכות זארה מספיקה לך,

אפשר לחתוך להם בשקט לחצי מחיר -

עדיין יש מספיק לרווח הוגן.

מה שכן,

אני רוצה לעבוד רק עם אנשים

שיודעים לזהות איכות אמיתית,

שיודעים לדרוש איכות אמיתית,

ו... כן, מבינים גם כמה זה עולה –

ויותר חשוב, למה זה עולה.