לכבוד הסופ"ש: כתבה את עצמה לדעת ב-10 ש"ח בלבד
היה היו ארבע חברות.
***
...ולפעמים אנחנו כותבים כדי לצרוח.
אנחנו צורחים את הכאב שלנו.
האישי, החברתי, הכללי.
אנחנו צורכים כדי לשתף,
כדי לרפא, כדי לשנות.
אנחנו לא יכולים להפסיק לכתוב
עד שהכאב הזה מקבל את הצרחה
שהוא צריך לקבל.
כן, בפרוזה.
בסיפור שלא קרה באמת,
אבל כמותו קורה שוב ושוב.
ואסור שיקרה.
כזה כאב תמצאו בספר החשוב והחדש הזה:
אני אספר לך מה קרה
לפני שהסיפור מתחיל.
***
היה היו ארבע חברות.
ילדות קטנות.
זכות, רכות, תמימות,
שלמדו בבית ספר דתי לבנות, בצפת.
אחת מהן נטרפה וחוללה
על ידי מבוגר שהיא (כנראה)
הכירה היטב.
והוא עשה בה מה שמבוגרים טורפניים עושים.
חטא אדיר.
של מי?
שלה!
או כך היו טוענים כל מי שהיא יכלה לפנות אליהם.
והיא הרי ידעה את זה.
ילדות כמוה, במצבה, במקום שלה, יודעות את זה.
אז היא לא פנתה.
למזלה, ארבע החברות,
אחיות הנפש,
היחידות שתמכו בה,
יצרו לעצמן סדנת כתיבה פרטית
בה הן כתבו זו לזו ספונטנית.
ובמסגרת הזו היא צרחה את עצמה
על הדף, במילים שאינן משתמעות לשתי פנים.
שלא למזלה,
הדף הזה הגיע לידיים הלא נכונות.
והן, כפי שיעה שיקרה,
האשימו אותה בחטא איום.
והן פירקו את חבורת הילדות
("השפעה רעה זו על זו")
והן הפרידו ביניהן לנצח.
***
הספר מתחיל עשרות שנים לאחר מכן.
אותה ילדה צצה מן האופל,
ומסתבר שהיא נאכלת מבפנים
על ידי מחלת נפש חמורה.
החברות מתאחדות שוב כדי להציל אותה.
הן חוזרות לצפת.
הן חוזרות לסוד הנורא.
והן צורחות, יחד, את הכאב
הבלתי אפשרי של מה שקרה להן.
הוא כמו בעיטה בבטן.
הספר הזה הוא גם כמו גל של חמלה.
הספר הזה צורח את מה שרבות
(ורבים) לא יכולים לצרוח בעצמן,
וראוי להיות בשיא התודעה.
כדי להביא אותו לשם.
אני מאוד רוצה שזה יקרה.
לא כל ספר יכול להציל חיי אדם.
זה יכול.
(שלא לדבר על כך שזה אחלה ספר בלי קשר
וכמובן, בבוא היום, אעזור כך גם לספר שלך)
Comments