אני לא רוצה להיות מוציא לאור, אז מה כן אני רוצה?

אתמול עשיתי דרך לא נוחה.

ממחלקת אף אוזן גרון באיכילוב

(שעליו כתבתי את הספר הכי טוב שלי

זה שנמכר עכשיו ב- 27 ש"ח -

אני רוצה להצדיק את הפרסומת),

ברגל לתחנת רכבת השלום,

ומשם בנסיעה חשוכה לרכבת רחובות,

ומשם במכונית,

בפקקים הנצחיים של רחוב הרצל,

שמעולם לא היה צריך לשאוף להיות יותר

מדרך כורכר במושבה מנומנמת.

הבת שלי עברה ניתוח באוזן.

היא חששה מאיבוד שמיעה,

עכשיו נראה שיהיה בסדר.

איפה הייתי?

אה, בדרך הלא נוחה.

עשיתי אותה, וחשבתי עמוק.

איך יזכרו אותי כשיגיע תורי להיות מוזכר?

בשנתיים האחרונות אני פעיל בזירת המוציאים לאור.

נהייתי מו"ל.

ומשהו עמוק בתוכי מתנגד לעניין הזה.

זה פשוט לא אני.

הכרתי לא מעט מו"לים בשנתיים האחרונות.

הם אנשים שונים ממני.

הם רואים את העולם שונה ממני.

והאמת היא שחוץ מבודדים

(מאוד! יש את אבי, יש את שלהבת,

יש את דורית, ו... המממ. שכחתי מישהו?)

בא לי להקיא מהם.

ויש לי סיבות.

ו... באופן מוזר,

אני לא אומר את זה לגנותם,

כל אחד והדרך שלו בחיים,

העדפות שלו.

אבל כמו בפוליטיקה,

מותר לי להקיא מדרכים מסויימות בחיים.

ופתאום אני קולט שאלה הם ה"מתחרים" שלי,

כלומר - אני נמצא איתם באותה קטגוריה,

וכדי לשרוד או לנצח במירוץ אני צריך להיות

יותר מו"ל משהם מו"לים.

אני (נשימה ארוכה) איתם באותו מועדון.

ו... ואללה,

זה מועדון שאני לא רוצה להתקבל אליו.

וזה מירוץ שאני בכלל בכלל לא רוצה להשתתף בו!

אני חושב שהייתי ברכבת,

באפלה שבין תחנת לוד לתחנת גני אביב,

כשהתובנה הזו התפוצצה לי בפנים

ושטפה אותי באמת הצורבת שלה.

אני לא מו"ל.

אני אדם אחר לגמרי.

אני אומן. אני יוצר. אני שובר מחסומים.

אני אוהב לטבוע בתוך טקסטים ולעשות בהם קסמים.

אני אוהב לראות איך מילים

- שלי או לא שלי -

מצטרפות יחד ולוקחות קוראים

- שלי או לא שלי -

למסע מוזר שלא כולל סמים

ולא כולל אלכוהול

אבל כן כולל צלילה פנימית לנפש האדם,

לנפש של הכותב,

ואחר כך לנפש של הקורא,

ויוצרות אצל שניהם דמעות שמבצבצות

ויוצאות ושוטפות את כל הנשמה

ומשאירות אותה נקייה ומזוככת.

גם אם מדובר בספר עיון על צפנים, למשל.

אני רוצה להיזכר ככותב כשפים,

כמי שמלמד איך כותבים כשפים,

וכמי שעוזר -

מבחינת כישרון, טכניקה וניסיון

למכשפים מתחילים להוציא לאוויר העולם

את בועות הנשמה שלהם.

לא מעניינים אותי ניירות.

מעניינים אותי רעיונות.

בזה אני יודע שאני הכי טוב בעולם

(בסדר, מהטובים בעולם. אין "הכי"),

לא בלהיות מו"ל.

אז מה לעזאזל אני עושה עם התואר הזה, מו"ל?

ואני בכלל מאמין בספרות עצמאית,

בכתיבה עצמאית ששומרת על הזכויות,

באחריות אישית של אדם על מה שהוא כותב,

וביכולת של כל אדם להוציא לאור את עצמו.

אז...

אני מתחיל בתהליך שבסיומו

אני מבטיח את זה שאני לא אזכר כמו"ל.

כמו בספר שאנחנו כותבים,

אנחנו חייבים למצוא משמעות אמיתית

גם במה שאנחנו עושים במציאות.

במורשת האמיתית שלנו.

בית העורכים ימשיך לעזור למחברים לצאת לאור,

וימשיך לספק כל מיני שירותים תומכים -

עד ליציאה לאור, בדיגיטל או בפרינט.

זה ימשיך להיות, כי בינינו?

זה עניין טכני בלבד.

באמת שטויות, שגם לא עולות הרבה.

אבל הפוקוס יחזור, ויתעמק אף יותר,

בעריכה הספרותית ובלימודי הכתיבה והעריכה.

מזה אני הכי נהנה.

כך אני רוצה להיזכר.

ובזה אני אתמקד עוד יותר.

זה מתחבר גם למסלול העריכה העצמית,

שאושרית הנפלאה ואני עומדים להעביר עוד מעט.

מסלול שכולו ידע וקסמים עצמיים להוצאה לאור.

מסלול שנבנה עבור מי שלא יכולים להרשות לעצמם עריכה אמיתית,

או שהספרים שלהם לא זקוקים לכזו

(כמו שאתמול כתבה לי מישהי עם ספר תיקשורים,

שמבחינתה כל מה שהיא רוצה זה להנגיש אותם לקהל

ואסור שמישהו מלבדה באמת ייגע בטקסט).

הנה, אני שוב אצדיק את העובדה שמדובר בפרסומת.

כבר אין קופון הנחה מנצנץ,

אבל זו עדיין כניסה לדרך הכי זולה להוציא לאור ספר בישראל,

ועדיין אפשר להירשם. עוד 15 ימים מתחילים.

https://bit.ly/3DTjH5L

אני רוצה להיזכר גם כמי שהגה את המסלול הזה,

ואז עשה פו במפרשים של המחברים שנכנסו אליו.

אצל מי מדפיסים את הספר אחר כך? עושים איפאב?

איי קודנט קייר לס.

אני אפילו מראה את זה שם, מה עושים בהמשך.

אני חושב שכל אדם צריך להיות נאמן לעצמו.

https://bit.ly/3E4fYlF