איך נגרום לקוראים להיות חלק מהספר?

הנה כמה טכניקות כתיבה ועריכה

שיעזרו לך לכתוב טקסט

שיאפוף את הקוראים

מכל הצדדים (אימרסיה)

ויכניס אותם לעולם שבראת.

כך שהם ירגישו שהם

אשכרה שם, בעולם הזה שלך.

ואולי הם אפילו "הדמות הזו".

הטכניקות האלה מבוססות

על המציאות האמיתית

ועל הדרך שבה אנחנו

חווים אותה.

אנחנו הרי אפופים

במציאות שלנו, נכון?

לו היינו דמויות בספר,

היינו מתנהגים בדיוק כמונו.

אז הנה, ככה אנחנו מתנהגים.

1. שמירה על גיוון צבעים בטקסט:

פעם שומעים,

פעם רואים,

פעם חושבים.

לא לתת לאף חלק

מהמוח של הקוראים

להירדם בגלל חוסר פעילות.

2. כשדמויות חושבות,

קוראים "את" המחשבות -

ולא "על" המחשבות.

3. כשדמויות מדברות,

לשים את זה במירכאות.

אחרת לא מבדילים בין קול למחשבה.

4. לא לחזור על דברים פעמיים.

אם קראנו מחשבות של דמות,

לא נרצה לקרוא את זה

גם ברפליקות שלהן. וההיפך.

5. ככל שאנחנו יותר קרובים לדמות,

אנחנו נטמעים בה יותר.

גוף ראשון הווה הוא הכי אימרסיבי,

כי הוא שבב שהוטמע במוח שלה

ומשדר החוצה חוויות.

מספר על הוא הכי פחות אימרסיבי.

כמובן, בתוך כל סגנון יש טווח גמישות גבוה.

6. אם נרצה שהקורא יזדהה עם הדמות,

אנחנו צריכים להזדהות איתה קודם.

אנחנו צריכים "להיות הדמות",

לדבר כמוה, להתנהג כמותה.

אלה טכניקות מעולם המשחק.

יש לי קורס שמלמד אותן.

7. בשום אופן לא נגיד לדמות

מה ואיך לעשות.

זה תמיד יוצא עקום ולא הגיוני

היא זו שצריכה להגיד לנו.

היא עדיין לא אומרת?

צריך לגשת שוב לסעיף 6.

8. תיאורים נכתוב מתוך

ה-POV של הדמות.

אם משהו לא מעניין אותה

או שהיא לא רואה אותו,

הוא לא יגיע למודעות שלה

ולכן גם לא יהפוך לטקסט.

9. מחוות גופניות ופרצופיות

הן כמו תבלינים:

הרבה יותר קל להפריז בזה

מאשר להמעיט בזה.

או כמו שאמרה לי אלונה

בשבוע שעבר,

"הדמויות כל הזמן

זוקרות אצבעות ומתגרדות".

10. אוריינטציה. שתמיד יהיה

ברור לקוראים איזו דמות הם "משחקים",

איך נראה המקום בו היא נמצאת,

ומה לעזאזל היא עושה שם.

11. ברגע שכותבים משהו

כדי להסביר איזה עניין לקוראים,

אנחנו מנפצים את אשליית המציאות

ומוציאים אותם מחוויית האימרסיה.

כשאנחנו חיים את חיינו במציאות

אנחנו הרי לא אומרים דברים

רק כדי שאיזה מאזין אלמוני נסתר

יבין על מה אנחנו מדברים.