אומנות ההקשבה ככלי יצירתי, וגם אחד מסודות העריכה שלי
"מה הסוד שלך?"
שאלה אותי מישהי אתמול.
"איך אתה עושה את זה?"
זה היה קצת אחרי פגישת רעיון גדול,
שעשתה מהפיכה לא קטנה בספר חדש
שנכנס אלינו לעריכה ולהוצאה.
התשובה האמיתית לשאלה הזו
הרבה יותר צנועה וענווה
ממה שאפשר היה לדמיין:
אני פשוט שותק ומקשיב.
אני מבקש לא להיחנק לי כאן מצחוק.
זה לא מחמיא לי וזה יכול להיות מסוכן לך,
ייתקע לך משהו בגרון ועוד יאשימו אותי.
נכון, אני דברן גדול ובלתי נלאה.
נכון, אני מלמד ומרצה ומקשקש ומלהג
כתיבה ועריכה נון סטופ.
אבל כל מי שהיו איתי בפגישות הרעיון הגדול
יודעים את האמת המאוד סיזיפית:
כשהמחבר מדבר, אני שותק, מקשיב,
ומקליד (בקצב איטי מדי, לצערי)
את כללללללל מה שהוא אומר.
הכל הכל הכל.
כמו התלמידים האלה שמעתיקים הכל מהלוח.
כמו החרשנים האלה שכותבים כל מה שהמורה אומר.
למה אני עושה את זה?
כי למדתי שהרעיון הגדול באמת,
היהלום האמיתי שיעשה וואו,
כבר נמצא, כבר קיים, כבר מוטמן
בתוך הטקסט והדברים של המחבר.
הבעיה היא שהוא... מוטמן
בתוך הרבה מאוד אדמה ופחם.
והדרך היחידה להגיע אליו היא להקשיב.
להקשיב טוב טוב. לכל דבר.
ולכתוב בזמן אמת, כדי שיהיה מתועד.
במקרים רבים, 1,000 מילים פחמיות וגרועות
מסוות מילה אחת ויחידה שהיא היהלום.
הן מסוות את זה מהעיניים של המחבר!
אבל אם מקשיבים, ממש מקשיבים,
אפשר לזהות את הניצנוץ הרגעי שלהן -
ולתפוס אותן. ולהגדיל אותן.
וככה אני עושה את זה. פשוט על ידי הקשבה.
יש לזה עוד יתרון.
כשאני מקשיב, באמת מקשיב,
אני מונע מעצמי לבוא עם "דעות מהבית".
אנשים שבאים עם דעות מהבית
עסוקים בלהוכיח שהבית שלהם צודק,
ולא במציאת הרעיון הגדול באמת.
ועוד משהו על הקשבה,
משהו שחשוב לכל כותב או כותבת:
אני מקשיב גם לטקסט עצמו,
למה שכבר כתוב.
קורא במודעות-על כל מילה כתובה...
ומאמין, באמת מאמין, לכל מילה ומילה.
וכשאני מקשיב ומאמין למילים
אני יכול לראות מתי הן מסתדרות
ומתי הן סותרות אלו את אלו.
הסוד הגדול שלי הוא הקשבה.
אני גם מקשיב לאנשים האחרים
שנמצאים איתי באותה פגישה.
הם רואים דברים אחרים ממני!
הם רואים יהלומים שחומקים מעיניי.
הם גם אומרים התחלות של דברים מבריקים,
שאני אולי אוכל להמשיך ולפנש.
לפעמים הם לא יודעים שאלה דברים מבריקים!
אבל אני רואה דברים אחרים מהם,
ולכן אני יכול לראות יהלומים שחומקים מעיניהם.
אני גם מקשיב לאנשים שאומרים
דעות הפוכות לדעתי,
דעות שמרגיזות אותי,
דעות שבא לי לפסול על הסף כי הן שטויות...
ואז אני עושה תרגיל מחשבתי
(לקח לי עשרים וחמש שנים כדי לשכלל אותו)
של: "בוא רגע נניח שזה נכון ונזרום עם הרעיון".
נעמיד פנים שאני בעדו.
מה אז?
לעיתים קרובות הרעיון שאני מתנגד אליו
הוא דווקא הרעיון הנכון יותר,
הרבה יותר מהרעיון שלי.
אני רק הייתי צריך להקשיב.
ולעניין אחר:
העתקי שמש של (רק חלק מ)היבול החדש שלנו
לשבוע הספר הקרוב. רק חלק!
ספרים נהדרים, נפלאים, סופר-מושקעים,
שכל אחד מהם מתאים לקהל קצת אחר.
אני רוצה לדבר על "מתחשקת",
ספר סנסציוני של סיון דרשן,
שעכשיו נמצא בהדסטארט.
הספר הזה הוצג כרומן רומנטי,
אבל הוא לא ממש כזה.
הוא יותר "מה שקורה בשטיסל
אחרי שדלתות חדר המיטות נסגרות".
זו דרמה שכתבה מטפלת מינית וזוגית
לנשים במגזר הדתי,
והיא מטפלת - באופן הומוריסטי וכואב
באחת הבעיות הכי גדולות
במגזר שדוגל בצניעות ובחוסר פיתוי.
"טוב. אני לא מתווכחת הפעם. אבל רק הפעם. איך הייתה לך הסדנה? ראיתי שהיו לך רגעים קשים."
"באמת? ראית את זה?"
לילי מהנהנת.
אז כל הניסיונות שלי להשפיל מבט ולהידבק לקיר לא עבדו. "כן, היה לי קשה. אמרתי לך שאצלנו לא מדברים על זה."
"אני לא יודעת איפה זה אצלנו. הקורסים למיניות בכל הארץ מלאים בנשים דתיות. בחוויה שלי כל אישה שנייה במגזר הדתי היא מדריכת כלות או מדריכה לחיי אישות, לחיים בקדושה, לנשיות, למיניות."
"אולי. אבל עובדה שאין לי מושג למי אני יכולה לפנות. ישבתי בסדנה שלך בהלם. לא הבנתי חצי ממה שאמרת."
המשקאות שלנו מגיעים. לילי שוב שותה עם כל החושים.
"יש גם אורגזמת שוקו עם קצפת?" אני מחייכת אליה.
"יש גם אורגזמת סיידר תפוחים," היא אומרת, "רוצה לנסות?"
"לא נראה לי, אני לא יודעת. לא, לא, עזבי."
"כמה לא במשפט אחד. את יודעת ששלילי של שלילי זה חיובי. יאללה, בואי תנסי. אני אנחה אותך. קודם כל תעצמי עיניים."
בניגוד לכל היגיון שאני מכירה, אני מקשיבה לה.
"דבר ראשון, אוויר. קחי שלוש נשימות עמוקות. תמלאי את הבטן באוויר ותוציאי לאט־לאט."
האוויר הקר שעובר בנחיריים נעים לי. הריאות מתרחבות. הבטן מתרחבת. הלב שלי דופק. החזה עולה ויורד. הגוף שלי נעשה רפוי על הכיסא.
"יופי. מהממת. קחי עוד נשימה עמוקה ותפתחי עיניים."
העיניים שלי נפתחות לאט. הצבעים פתאום חזקים יותר.
"תסתכלי שנייה על הסיידר. תסתכלי על הצבע, על הבועות. תנסי לשמוע אותן מתפוצצות."
הסיידר הזהוב פתאום תוסס אחרת. חי. זז. משתנה.
"יופי. עכשיו תרגישי את הכוס."
אני מתחילה ללטף את הכוס כמוה.
"תרגישי את הטמפרטורה. תבדקי אם הכוס חמה או קרה. תלטפי את הכוס בעדינות, ברכות, עם אצבע אחת, אחר כך שתיים ובסוף כל היד."
לא ידעתי שכוס יכולה לגרום לתחושות עוצמתיות כל כך.
"עכשיו תשחקי עם הכוח שאת מפעילה. תחזיקי חלש, תחזיקי חזק. תראי כמה כוח נוח לך להפעיל. תפעילי את השרירים באצבעות. תפעילי את השרירים בכריות כף היד."
וואו. הכל מקבל ממד אחר פתאום. הידיים שלי מרגישות אחרת. הן מורגשות ויש בהן כמה אזורים. זו לא רק יד.
"את נהדרת. עכשיו תקרבי את הסיידר לפה וקחי אוויר. תדמייני את האדים עולים ותשאפי. תני להם ולריח להיכנס אלייך. תרשי להם למלא את הגוף בניחוחות שיש כאן."
הניחוח של התפוחים מדגדג לי באף. ממלא לי את הראש. את הריאות. את הגוף. בא לי להיות תפוח פתאום.
לילי מחייכת אליי. "מעולה. עכשיו תטי את הכוס עד שהנוזל ייגע בשפתיים. לאט־לאט, קצת־קצת. תלקקי את השפתיים. לא להכניס לפה עדיין."
אני מברכת שהכל נהיה בדברו ומצמידה את השפתיים. מתוק. טעים לי. קצת תוסס. הפה שלי מתמלא רוק. מחכה לנוזל שיבוא ויציף אותו. אבל אני עוצרת. מקשיבה ללילי.
היא קולטת שאני מחכה לה. "את מוכנה?" אני מהנהנת. "תכניסי קצת סיידר לפה ואל תבלעי. תגלגלי את הנוזל בפה. תרגישי את הפה נרטב. תרגישי את החלקים השונים בלשון. תני רגע לסיידר לנוח בפה. תרגישי את הרוק נכנס לפעולה, מתחיל לפרק את הסוכר. תרגישי איך בלוטות הטעם מתעוררות לחיים. תבדקי מה קורה בגוף שלך."
הגוף שלי כולו בציפייה. מחכה לסיידר שייכנס. הקיבה כבר מדגדגת לי. וואו. לא ידעתי שאפשר להיות בכזאת ציפייה.
"עכשיו תבלעי."
לילי נותנת לי אישור והסיידר מחליק לי בגרון, ואוטומטית אני עוצמת עיניים. הסיידר מחליק מהגרון לקיבה. הגוף כולו שמח. כאילו העירו אותו משינה ארוכה.
"הנה לך אורגזמת סיידר," לילי מחייכת, ופתאום שתינו מתגלגלות מצחוק. הבטן שלי רועדת. הגוף שלי מטלטל מצד לצד. הלב שלי קופץ במקום.
"וואי, אני לא יכולה לצחוק ככה, יברח לי," אני מנסה לעצור, אבל דווקא המחשבה עליי, עושה פיפי בבית הקפה מול אנשי השכונה, גורמת לי לצחוק עוד יותר.
"גם לי," היא אומרת, "אולי נעשה ביחד, שתהיה להם בריכה."
אני מתגלגלת מצחוק, מרגישה את הרטיבות למטה ולשם שינוי, לא עוצרת.
אנא: אם הקטע הזה דיבר לליבך,
יש לאוץ ולגשת להדסטארט.
כולנו נעזור לסיון לצלוח אותו באושר-
ובבוא היום, אני אעזור גם לך עם הספר שלך.
Comments