שיעור מספר 2# השקת ספר להצלחה

אבל רגע לפני -

אני ממש רוצה לתת לך קטע די ארוך מהספר הזה.

שמתי חלק ממנו בפייסבוק,

לך אני רוצה לתת יותר.

אגב, זה חלק מתהליך השיווק שלו!

לתת לקוראים הרעבים שלו עוד ועוד טעימות,

לא להתקמצן על זה,

ואם יש קטעים שמלהיבים אותך במיוחד? אדרבא!

והקטע הזה, אודה, מלהיב אותי במיוחד.

הרגע סיימתי את הכתיבה שלו.

אפילו לא עברתי על זה פעם שניה.

עכשיו, אם הוא ילהיב גם אותך -

יש סיכוי יותר גדול שכשיגיע הרגע

(זה עוד לא כל כך רחוק)

לקנות אותו - אני אראה אותך ברשימת הקונים.

ואם הוא לא ילהיב אותך?

גם זה טוב!

כי אז אני לא אמכור ספר

למי שלא באמת ייהנה ממנו,

לא ימליץ עליו,

לא יקדם אותי הרבה יותר ממכירת ספר בודד.

הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות בהשקת ספר

הוא להניח אותו בידיים שלא בטוח שיאהבו אותו!

(אריאלה זה ממש ממש גם בשבילך)

ועכשיו, לקחת נשימה.

​הו, כמה שאני הולך לעצבן אותך בפרק הזה.

אני אשתדל שלא, אני אפילו אצביע על נקודות בהן סביר שמבינים אותי לא נכון. אני ארקוד סביבן ואשים שלטי ניאון זוהרים, "כאן כולם מבינים אותי לא נכון בגלל דיעות מוקדמות", ועדיין זה לא יעבוד לי .

בפעם הראשונה.

אבל אז אני אבקש ממך לקרוא שוב, בלי זעם. להוריד את מפלס לחץ הדם, את גוון הארגמן בעיניים. לקרוא רק את המילים, לא את הדעות הקדומות והאישיות שלך. לקרוא מילה מילה, בלי פרשנויות ובלי היעלבויות על כך שפגעתי בקודש הקודשים של הכתיבה.

לנשום עמוק, להבין את מה שבאמת רציתי לכתוב (ובאמת גם כתוב, שחור על לבן) וליישם.

וכל ההקדמה הזו נועדה כדי להכין אותך להבנת החשיבות של השקיפות – או חוסר השקיפות - בכתיבה.

אבל היא לא מספיקה.

לפני שנגיע לזה, נדבר טיפה על התפתחות סגנון הכתיבה בשפה העברית, מול התפתחות השפה האמריקאית.

*

למה אני משווה לאמריקאית? כי, נכון לתקופה זו, היא השפה שהכי משפיעה על העברית. אנחנו חיים בעולם תרבותי שנרקם על הציר שמחבר את ניו יורק ללוס אנג'לס. אנחנו קוראים רבי מכר מתורגמים, רואים שוברי קופות וצופים בסדרות להיט עם כתוביות.

ונכון שמדי פעם יש הבלחות בצרפתית, איטלקית, ספרדית וקוריאנית – אבל גם הן מאוד מושפעות מהדוד עתיר התקציב מאמריקה.

והאמריקאית היא שפה בוגרת מאוד, בת 250 שנים בערך. אפילו יותר, אם ניקח בחשבון שהיא בכלל וריאציה על האנגלית הבריטית, ממנה היא התפצלה לפני רבע מילניום.

עד כמה האמריקאית שונה מהבריטית? לא בהרבה.

ומנגד, העברית.

שפה מאובנת, מתה זה אלפיים שנה. שפה קדושה ומקודשת, שאיכשהו נולדה מחדש לפני כמעט בדיוק 100 שנה. שפה שחלק מהאנשים הראשונים שממש נולדו לתוכה, לתוך סביבה שמדברת רק אותה, עדיין חיים בשנת 2022!

למה זה חשוב?

כי לשפות, כמו לאנשים, יש תהליך התבגרות.

עד כמה שונה אדם בן 60 מאדם בן 65? במעט מאוד.

עד כמה שונה אדם בן 5 מאדם בן 10? בהמון.

גם אדם בן 20 שונה לגמרי משהיה בן 15.

ככל שהשפה ותיקה יותר, תהליך ההשתנות שלה איטי יותר. אמריקאי שיקרא ספר שנכתב בשנות השמונים כמעט לא ירגיש את זה בשפה. ישראלי שיקרא ספר מאותן שנים? ירגיש גם ירגיש. אבל רגע, אם ניקח עוד שלושים שנה אחורה, יקרה דבר מופלא.

אמריקאי שיקרא את "התפסן בשדה השיפון" , שיצא לאור בשנת 1951 (!) לא ירגיש שהשפה שלו מיושנת. זה כאילו נכתב אתמול, מבחינת השפה . גם היום, מדי שנה עדיין נמכרים רבע מיליון עותקים ממנו!

ומה עוד יצא לאור, כמעט באותה שנה?

"תהילה", של ש"י עגנון. אולי למדת את זה בתיכון. בכל מקרה, אני מאתגר אותך לקרוא את היצירה הזו, ונראה מה תהיה התחושה שלך לגביה מבחינת עכשוויות השפה.

והנה עכשיו מתחילים הכעסים עליי. נו, ידעתי שזה יקרה. הזהרתי. עזר לי? איפה.

*

"איך אתה מעז להשוות!" אומרים לי, "הרי סלינג'ר הוא אמריקאי מבטן ומלידה, ואילו עגנון - או שמואל יוסף טשאטשקעס - נולד בכלל בגליציה, באימפריה האוסטרו הונגרית!"

נכון, שם הוא נולד.

"והוא כתב בכלל ביידיש בהתחלה!"

נכון, יידיש.

"ועלה לארץ ישראל רק בשנת 1908!"

נכון, 1908.

"אל תכפיש את עגנון!"

לא מכפיש. להיפך, בעיניי עגנון היה ענק שבענקים. שלא כמו סלינג'ר, שנולד לאנגלית אמריקאית , עגנון היה צריך לעבור שפה. "לעבור" זו מילה קטנה מדי. הוא היה צריך כמעט להמציא (!) שפה ולקושש קוראים באותה שפה. המקורות שלו היו יידישאים, והוא בעצם תרגם את מחשבותיו החיות לשפה שנחשבה כמתה.

עכשיו, מה קורה כשאתה ממציא שפה?

אתה ממוקד בעצם העובדה שאתה בכלל כותב בשפה הזו. אתה מתפעל ממנה. אתה מתמוגג מהיופי שלה. אתה מפלרטט איתה, מתפייט איתה, מתבשם באפשרויות שהיא מעניקה ומתמוגג מעצם השימוש בה.

אתה כותב את השפה כדי להתמוגג מהשפה.

ויוצאות לך יצירות לשוניות מרהיבות ופתלתלות, נוסח עיצובי הבארוק והרוקוקו. יוצאת לך עגנונית.

*

זה לא רק עגנון, כמובן. שלום עליכם, עוד סופר ענק, כתב את טעוויע דער מילכיקער. יענו טוביה החולב. ומנדלי מוכר ספרים, וביאליק, וטשרניחובסקי, ועוד ועוד שמות של רחובות בתל אביב. כל הסופרים האלה כתבו בעברית (לפעמים) אך בעצם חשבו בשפת האם שלהם.

וזו בדיוק הנקודה. העברית שנכתבה בשנות החמישים היתה, במונחים של התפתחות שפה, בחיתוליה. היא בקושי נולדה מחדש! ומי שכתבו בעברית בכלל חשבו ביידיש, או ברוסית, או בגרמנית. בשפה לתוכה הם נולדו ובתוכה הם גדלו וקראו.

המתח הזה שבין השפות אילץ אותם להשתמש באופן יצירתי במיוחד בכל הכלים המילוליים הדלים שהיו ברשותם כדי להביע את עצמם. הם חויבו לשלוף ביטויים ממקורות תנ"כיים וארמיים וחז"ליים, ביטויים בני אלפי שנים, כדי לתאר מחשבות ופעולות עדכניות.

הם עשו אינספור ניסויים בכל טקסט. הם היו פורצי דרך, חוקרי שפה וממציאי שפה. יצירתיים וגאונים. אותם סופרים שכתבו עברית בשנות החמישים – נולדו לתוך יידיש ועברית חז"לית. הם חשבו ביידיש, כתבו בעברית, ויצא להם שעטנז כזה. זלמן יש לו מכנסיים, ארוכות עד הברכיים.

הסופרים שגדלו בשנות הארבעים והחמישים גדלו על על הספרים האלה. אבל אותם חבר'ה, מהדור של אבא שלי, לא רק קראו עברית, הם גם חיו עברית וחשבו עברית. הם פיטפטו בעברית מדוברת להפליא מהרגע בו למדו לדבר.

כל העמוס עוזים למיניהם שייפו אותה יום יום ברחובות העיר ובשדות הקיבוצים, בצבא ובאזרחות. ומה שהם כתבו? נבנה על המתח שבין העגנון שהם קראו לבין העברית שאותה דיברו.

ומה יצא להם? קצת ביאליק, קצת רחוב ביאליק.

עברית של שנות השישים. ולאחר מכן שנות השבעים. וגם כשתרגמו ספרים השתמשו באותה עברית. הכי מתקדמת לאותם ימים.

*

ואלה הספרים שקראו אנשים כמוני, יצירי האייטיז. אנחנו גם התחלנו לראות טלוויזיה מתורגמת, דאלאס ושושלת וקו אונידין. וכשהתחלנו לכתוב, אי שם בניינטיז וצפונה, העברית שלנו נעה סביב מתח הרבה יותר קטן, משהו בין עמוס עוז לדרדסים. לא נאלצנו להמציא שום דבר חדש. פשוט השתמשנו בקיים. מקסימום עשינו עידכון גרסה.

הקוראים של היום, שיקנו את הספר שלך היום, סופגים כבר שלושים שנה (לפחות) של עברית עכשווית לחלוטין. הם מקבלים לווריד התרבותי שלהם סטטוסים וסטורים ופידים וקומנטים על בסיס יומי.

אבל כן, הם למדו עגנון בבית הספר. חלקם גם ממש אהבו אותו. אוהבים אותו גם היום.

וזה מוביל אותו בחזרה לעניין השקיפות בכתיבה. ולהחלטה הסגנונית הכי גדולה שלך.

לירון פיין